בואו נהיה העצמי הגבוה שלנו עכשיו

Oct 3, 2020

בני האדם נמצאים מרצונם בתוך מסגרת מגבילה. מנקודת המבט שלהם הם מרגישים מאוד מוגבלים. אבל במקביל זה "מקפיץ" אותם לצד השני. כי כך הכל עובד: לא יכול להיות משהו בלי שנוצר גם ניגודו, אחרת הוא לא יתקיים, ואי אפשר יהיה להגדירו, אפילו לא כמושג.

במילים אחרות, המגבלה של בני האדם מגדירה אותם כחופשיים מכל דבר, בנפש וברוח, כיצורים קוסמיים. הם רואים את זה רק כ"אני לא אהיה כך היום, אולי מחר", כי הם עדיין בפרספקטיבה של המגבלה וזה מובן ותקף אבל אני יודעת שזה חלק מהאשליה, אם לא האשליה עצמה, כי גם אני הייתי שם, ואני זוכרת את זה. ההרגשה ההיא של מגבלה, של חיים הכבולים לסיבות החיצוניות לרצון האדם, של להיות מוגבלת "מעט".

זה מגדיר אותי היום, ולא רק שאני זוכרת את ההרגשה הזו של להיות מוגבלת כפי שבני האדם על פלנטת ארץ היום, אלא שאני נכנסת לשם מרצון, כדי לשמור על הפרספקטיבה שלי. אני שומרת על שני הצדדים; אני תופסת ומבינה את זה.

אז, המסר שלי הוא שהם (האנושות) - קוסמיים, ומה שמגביל אותם הוא רק מראית עין שהם כפו על עצמם כדי להיות מסוגלים להגדיר וליצור התרחבות כלפי הצד השני, ולהיות השלם.

ובאופן מעשי, הם רק צעד אחד מלהיות חופשים. מלהיות קוסמיים.

ההבנה שהם צריכים רק לאהוב את עצמם וכל השאר יגיע מאהבה עצמית: לאהוב אחרים, ולאהוב את כל מה שיש. הטוב והרע, המפחיד, היפה, המכוער, האמנותי, האכזרי, הדרמטי, הפיוטי. כי אהבה היא אינטגרציה.

ולהבין הכל. היכולת להיכנס למספר פרספקטיבות, להבין אותן, ולקבל אותן כחלק מעצמי. דבר זה מסיים קונפליקטים, מבטל את הרוע, ממיס פחד על ידי קבלתו, יוצר עולמות ומקדם התרחבות אישית בלתי נתפסת.

זה לא נרקיסיסטי, זו תהיה טעות גדולה לחשוב כך. להפך, אתה הכל! וטוב אם תפעל מתוך ההבנה של "האני השלם".

* * *

את/ה השלם, המקור עצמו, את/ה כל מה שקיים. אתה רק מדמיין את זה ואתה כבר שם, אתה יוצר עולמות רק על ידי חשיבה על זה. וזה מה שאת/ה עושה.

כל המגבלות והסבל הם תוצר של ההפרדה הזו שיש לכם מעצמכם וחוסר אהבה עצמית. מהיכן נובעת אהבה לכל מה שיש? זוהי השתלבות (אינטגרציה) עם הכל, שחרור (liberation) ופירוק ההרס העצמי. מה שבתורו מביא לפירוק כל הרוע והסבל.

מדוע אתם מגבילים את עצמכם וסובלים? אתם "רוצים" זאת, אף אחד לא מכריח אתכם. אתם רק משתעשעים ברעיון הזה של להיות "דבר קטן", או שאתה "טעות" של היקום. שלכולם מגיע משהו, חוץ ממך. אם אתה סובל, אם אתה מרגיש מדוכא וקטן, או לא משמעותי, זה בגלל שיש מישהו בפנים, אתה לא יכול להכחיש לזה - אתה מישהו! לפיכך, אתה היקום. איזו טעות יכולה להיות אם אתה הכל?

אתה מרגיש לא במקום, ללא ספק. אבל זה מגדיר אותך כמשהו שנמצא שם, משהו או מישהו שנמצא שם כדי להמיס את אשליית ההפרדה. לכן, אתה לא אף אחד, אלא להיפך, אתה הכל. אתה מרגיש לא במקום רק בגלל שבבתים, במשפחות ובחברה שלך אתה המוזר, מאלה שלא משתלבים, אבל זוהי רק תוצאה של הסכמים חברתיים. אתם לא "שגיאה", אתם יוצרים. אתם בוראים.

למרות שאני לא חיה בכדור הארץ, הסבל האנושי גם מגדיר אותי. בזכות אותה הפרדה שבני האדם חיים, הצלחתי להזדהות איתם, לחיות דרך העיניים שלהם, ולהבין אותם וזה שימש ניגוד להתרחבות שלי.

אני יודעת שהם בדיוק כמוני. כי עדיין יש לי גוף פיזי שאפשר להקליד אתו ולעשות פרצופים או אימוג'ים. אני במצב שאני יכולה לקחת את הגוף הזה לאן שאני רוצה במחשבה. ואני יכולה לפעול גם בלעדיו. הוא (הגוף) לא מגדיר אותי, וגם לא מגביל אותי. ולכן הגוף שלך לא חייב להגביל אותך בכל דבר.

אני מכירה את עצמי מבחינה אתרית וקוסמית, אולם פיזית אני מרגישה די "נורמלית". כמו רוב בני האדם. אני משום מקום, לא אנושית, לא טייגטיאן (Taygetean), לא אנדרומדן (Andromedan), לא סולאטיאן (Solatian), לא סיריאן (Sirian). יש לי קצת מהכל וככה אני. לכן אני מדברת כמוכם כי אני מבינה היטב את החברה שלכם. כפי שאני מבינה כל כך הרבה דברים אחרים מחוץ לכדור הארץ.

וזה לא אומר שאני יודעת הכל. כי אני לא יודעת הכל, לפחות לא מבחינה אינטלקטואלית, למרות שאני ניגשת כל הזמן, למה שהם מכנים (בטעות) הרשומות האקשיות (Akashic Records).

אני לא יודעת הרבה דברים מבחינה אינטלקטואלית למרות שאני קולטת אותם, כמוך, וזה לא הופך אותי לפחות קוסמית. אני שומעת שיר שלא הכרתי וקופצת בהתרגשות. אני נרגשת לגלות שיש עכברים קטנים דו-חיים בסיריוס, חמודים ופרוותיים. לא ידעתי זאת.

לעולם אינך יכולה להפסיק ללמוד ולהרחיב את עצמך. אני לוקחת את עצמי כדוגמה, אבל כולכם כך.

השלילי מגדיר אותך, כמו גם החיובי. והם מגדירים זה את זה. התעלמות מהבעיות השליליות, רק גורמת להן לחלחל יותר אל התת-מודע, המקום שבו הן מביאות לידי ביטוי דברים עבורך. התמודדו עם בעיות, קבלו את זה שיש רוע. התמודדו אתו, שלבו אותו בעצמכם, והמיסו אותו, כי אתם לא יכולים לעמוד בפניו, אבל כשתקבלו אותו. תתעלו מעליו.

אם אתם תופסים את עצמכם כמוגבלים וסובלים, זה יוצר את ההיפך, דבר אחד מגדיר את השני. זה אולי נשמע כמו "הצדקה" להיות בתלת-ממד, לסבול ולכאוב. מכיוון שהתגמול יהיה גדול רק על מה שהוא מביא כהרחבת התודעה.

עם זאת, זה לא הכרחי. מספיק רק להבין את זה מנטלית. לכן, אני לא רואה צורך להיות לכודה בגלגולים תלת-ממדיים של סבל בשביל ההבטחה ל"עוגה" קוסמית מאוחר יותר.

אני לא צריכה לסבול כדי להיות חופשיה. מדוע בני האדם צריכים לסבול? אלה הם רק רעיונות שהם יוצרים בעצמם. אני יכולה לתפוס ואני יכולה לדמיין את הסיוטים הגרועים ביותר, אפילו לדמיין אותם בצורה חיה ובפירוט בלתי נתפס אבל, אני לא הופכת אותם למציאות שלי! למה לא? ובכן, כי אני לא רוצה!!! אני לא צריכה את זה. אני מבינה, יש לי את הבסיס הזה באמצעות דמיון, אבל אני לא מממשת אותו.

שאלה: אם הרעיונות הללו נוצרו מהאני הגבוה שלך, למה האני הגבוה שלך לא יודע על מה את מדברת?

תשובה: האני הגבוה שלך עדיין לא מבין מה אני אומרת. אבל את לא צריכה לדאוג לגבי זה, את לא צריכה לחשוב איך לתקשר עם האנים הגבוהים שלך ולספר להם את כל זה. הם האני הגבוה של עצמם שרק רוצים להיות בשליטה על עצמם ובאהבה עצמית אמיתית. תהיי את האני הגבוה שלך. היו העצמי הגבוה שלכם.

אֵיך? מתחילים מלאהוב את עצמכם, ויחד עם זאת לאהוב ולשלב בכם את כל מה שמקיף אתכם. נועו לעבר נקודות המבט של אנשים אחרים. גם אם הם הפסיכופתים הגרועים ביותר. תארו לעצמכם את הפחד שהם מרגישים בזמן שהאנשים מתעוררים. הם יודעים שיעשו להם לינץ' מיד. לכן הם מגיבים כך, כי הם נשמות אבודות, רחוקות מדי מלהבין אינטגרציה.

שאלה: איך זה שהאני העליון של האנשים ממשיך ליצור סבל, ואיך העצמיים הגבוהים לא מבינים את מה שאת מסבירה פה אם הם כמוך? הם המקור. למה הם לא פשוט מתעלים מהסבל?

תשובה: האני הגבוה לא כל כך יותר "גבוה" מנקודת מבט זו. כמובן, שיש תמיד אחד עליון על השני, עד שמגיעים למקור, אבל מנקודת תשומת-הלב של כל אדם שהחליט להתגלם על פני כדור הארץ ותכנן את חיי הסבל האלה למען הקידום הרוחני שיהיה לו, מהעמדה הזו הם לא מבינים מה אמרתי לך כאן, אחרת לא היו מתכננים זאת מלכתחילה.

עליכם להבין היטב את המושג סבל ומגבלה. אבל, לאו דווקא לחיות אותם בגלגול ארוך ושלם. ולאו דווקא לחוות אותם. אומרים שרק על ידי כך שאדם חווה חיים של מישהו, רק כך חיים אלה יובנו באמת. אני לא חושבת כך. אתם יכולים לקחת דגימות ולהבין זאת בדרכים אחרות, כי הכל כבר קיים, ותמיד היה. אז, קח את מה שכבר קיים, למד והתכונן. הם אומרים "אף אחד לא לומד מראשו של מישהו אחר". אם זהו רצונך, בסדר, אבל אתה יכול להתעלות גם מעל זה.

שאלה: איזו שכבה של האני שלנו מתכננת דברים?

תשובה: שכבה שהיא לא כל כך גבוהה, במקום של בין הגלגולים, בחיים שלאחר המוות.

שאלה: ולמה השכבה הזו מתכננת דברים ולא הגבוהה יותר? מה עושה השכבה הגבוהה ביותר שלנו באותה תקופה?

-עצם היות הנשמה באתרי, בחיים שלאחר המוות, לא אומר שהיא נמצאת במצב של הבנת הכל. וזה לא אומר שהאדם לא יכול לקיים מידה גדולה יותר של הבנת החיים, מאשר הנשמה בחיים שלאחר המוות.

להתגלמות (או לא) אין שום קשר לרמת התודעה של האדם. הגוף הוא רק עוד ביטוי אחד למצב התודעה שלכם. זה לא מגביל, זה לא עוזר, זה רק סימפטום, השתקפות.

האדם לא מוטרד מכך שנעליו הקטנות קרועות, שכן הוא מודע לכך שזה רק משהו זמני. רק ההשתקפות שלו. יש לו עושר עצום בפנים וזה מה שחשוב. ומנקודת המבט של הבנת האהבה העצמית, מיד יתחיל לשפר את חייו. זה המפתח. כי אהבה עצמית פירושה שלא יזניח את עצמו יותר ושידאג לשיפור של עצמו, לחיים שלו, שישאיר פגמים הרסניים מאחור ויתרחק מכל מה שהוא לא אוהב או שאינו מזין אותו: עבודות רעות ומשפילות, חברים רעים או משפחה רעה. אתה משאיר מאחור את השנאה והטינה, כשאתה מבין את נקודות המבט שלהם.

אל תצפה להיות האני הגבוה "בעתיד" כשאתה מפסיק את התגלמותך. כי זה לא משתנה. תהיה האני הגבוה היום! ואם "הנעליים" שיש לך גורמות לך להרגיש רע, אז אל תנעל אותן יותר! שם מתחילה פעולת האהבה העצמית.

שאלה: אני מדברת על רמות גבוהות מאוד של הנשמות שלנו שיש לכולנו. אז, כל אחד בשכבה הגבוהה צריך לדעת את כל זה, אז למה אנחנו לא מבינים את זה עדיין, אם אנחנו עדיין כאן סובלים?

-מכיוון שהם לא מתגלמים מהמקור עצמו. הם אומרים שהם "חוזרים למקור" אבל זה לא כך. עם אירוע המוות הם הולכים רק לממד האסטרלי ומשם לרמה המתאימה לתדר שלהם ולהתפתחות התודעה שלהם. הם לוקחים איתם את המטריקס כשהם עוזבים את הגוף, הם המטריקס. לכן המטריקס עדיין שם למעלה, בחיים שלאחר המוות. ואז, הם מתגלמים שוב מעמדת המטריקס אבל מהצד האתרי. החלק האחרון חשוב מאוד, ומי שכבר מבין את זה, עוזב, וכבר לא מתגלם שם יותר או לפחות לא מתגלם מפרספקטיבה של סבל.

עזיבת הגוף באירוע המוות, לא מסירה את המטריקס. כי אתה מה שאתה חושב, ומה שאתה חושב שאתה, ואתם ממשיכים לחשוב גם מהצד השני. שם אתם מתכננים דברים, את החיים החדשים שלכם, מנקודת מבט מוגבלת, אם כי גם מתקדמת. לכן, התעוררו מהמטריקס עכשיו, בעודכם מגולמים בממד 3.

שאלה: זוהי הסיבה שכל הידע הזה שאת נותנת לנו הוא כדי לשחרר אותנו מהמטריקס הזה, אבל האם הם לא המקור בו זמנית? אפילו אם הם באסטרל, למה הם עדיין לא מבינים? אם הנשמות שלהם מקור טהור? זה מדהים אותי. כי אין זמן, ואין ליניאריות. ובאותו הזמן שהם נמצאים באסטרלי, הם נמצאים במקור הטהור ובשכבות המרוממות שלהם. השכבות האלה יודעות דברים. מדוע אם כן הם לא יוצרים מהשכבות הללו מיד?

-הם אינם מקור טהור. הם פשוט אותם אנשים עם אותם רעיונות מגבילים שהם היו כשהיה להם גוף. הם המקור עצמו, אבל הם אינם זוכרים אותו ממש כפי שבני האדם המגולמים בגוף אינם זוכרים. זה אותו הדבר. להיות בצד זה או אחר, עם או בלי גוף, לא גורם לך להבנה גבוהה יותר.

במילים אחרות, הם מקור טהור מבלי להיות כך במודע. וכך, הם נקלעים לרעיונות מגבילים.

ממש כמו (*)Broken Shoes הם אותו האדם עם אותם הרעיונות, ללא קשר באיזה צד של המוות הם נמצאים. רק חלקם נכנסים להתרחבות ההיא של היזכרות בחלק מגלגוליהם שהם היו קודם. ומנקודת המבט הזו של הבנה גדולה יותר, הם עדיין יקבלו החלטות מוגבלות כי אפילו מאותה נקודה של התרחבות גדולה יותר, הם לא המקור. ולא זוכרים את כל מה שהם היו ותמיד יהיו.

שאלה: אבל למה הרעיונות המגבילים האלה מלמטה מחליפים את הרעיונות האתריים שלך לגבי האני הגבוה שלך?

-מכיוון שהם העצמי הגבוה של עצמם. מה שהם עושים וחושבים מגדיר אותם ומגדיר את האני הגבוה שלהם. הם חייבים לעשות את עבודת ההתרחבות מלמטה, מנקודת המבט התלת ממדית. הנשמה נבנית, היא לא מתקבלת. כך בתלת-ממד או ב-5D. מצפיפות גבוהה הכל כבר קיים ותמיד היה. אבל מהעמדה ה"אנושית" המעשית עליהם לבנות את נשמתם במאמץ משלהם.

אין הבדל בין אדם המתגלם בתלת ממד בפלנטת ארץ לבין העצמי הגבוה שלו. האדם המגולם חייב לשאת באחריות להיות העצמי הגבוה שלו בעודו בחיים.

שאלה: איך זה שהנשמה עדיין לא הגיעה להבנה הזו, כדי לא לסבול יותר?

-מהרגע שהם הבינו את זה, נוצר גם הרעיון שהם לא הבינו את זה עדיין, דבר אחד יוצר את השני. והם עדיין בשלב הזה. כלומר בני האדם עם הבנתם המוגבלת מרגישים קורבנות של הכל.

הרעיון שהם מוגבלים הוא שמגביל אותם. זה אותו הדבר אם הם חיים או מתים, הם אנשים עם הרעיונות שלהם, אותם רעיונות. נעליים שבורות (*)זה נעליים שבורות, בין אם הוא חי או מת. אז, הרחב את דעתך עכשיו, אתה לא צריך להיות בצד השני כדי לעשות את זה.

אומרים שאתה צריך להתגלם כדי להיות מסוגל להתרחב (ציטוט של דולורס קאנון). לא, אני לא מסכימה. היכן שאת נמצאת, את תמיד חווה דברים חדשים שמרחיבים את התודעה שלך, ואת לא צריכה לחכות להיות בצד השני כדי לעשות משהו או כדי לצמוח. עם הלך הרוח הזה הם רק מנציחים יותר סבל על ידי גלגול נשמות ומבטאים את הסיוטים האלה, מחוסר אהבה עצמית. האנשים הם אלה השולטים בכל הדברים ויוצרים את המציאות הזו ע"י התודעה הקולקטיבית.

שאלה: כן, אבל לפי מה שאני רואה תמיד יהיה סבל. כי הרעיון כבר קיים. בלתי אפשרי למגר אותו. אפילו מעבר לזה, נוצר הרעיון והמישור שבו קיים ההפך שלו. זו לא התעלות. לכן, ככל שאנו "נלחמים" כדי לשחרר נשמות מהסבל הזה, הוא תמיד יהיה קיים.

-אבל את יכולה להתעלות מעל זה ולהשאיר אותו מאחור בתור מושג.

שאלה: כן, אני יכולה. אבל זה עדיין יהיה קיים. אם יש רעיון להתעלות על משהו, תמיד יהיה גם ההפך שלו.

-כן, אבל את לא צריכה לחיות את זה. ומלמעלה את מתעלה מעל הכל, את ממיסה אותו! באותו אופן שאת ממיסה את הרוע. אז בשבילך אין סבל.

גם אם יש את ההפך שלו אזי אין סבל בשום מקום ביקום. זה תלוי בך ומה את רוצה לראות. כן, מעמדה של מישהו תמיד יהיה סבל, ולא יהיה - באותו הזמן. לעולם לא יהיה, כי אם יש סבל, ייווצר אוטומטית הניגוד שלו. לא יכול להיות האחד בלי השני.

מעמדה גבוה יותר המונח וההגדרה של הסבל משנים פרספקטיבה ומתמוססים. מה שאת קוראת לו סבל כבר לא כך. זה מפסיק להיות כזה, כי מה שמגדיר את זה כסבל הוא מתוך עמדה בצפיפות נמוכה. כמו שהמוחלט תמיד יהיה מנקודת המבט של הצפיפות הגבוהה. הכל ביחד, הדבר עצמו והסותר שלו, מתקיימים במקביל ומגדירים זה את זה.

אינך יכולה להיות הישות העליונה במישור האתרי מבלי לשלב נקודות מבט של סבל מלמטה. כי את הכל. את מתעלה מעל זה אבל גם מסוגלת לראות הכל דרך העיניים של "נקודות המבט" למטה. ומשם את מבינה את ההגבלה.

אני מרגישה בלתי מוגבלת, וחופשיה מסבל, ובו בזמן רואה שיש את הפרספקטיבה הזו של סבל בנקודות תשומת-הלב האחרות שלי. ותמיד יהיו. למרות שככל שאני מתרחבת יותר, אני מבינה יותר ויותר למה כל זה קורה, וכך זה לא משפיע עליי יותר.

אבל זה עדיין קיים ברמה מסוימת. היקום לעולם לא יתקיים ללא איזושהי "מגבלה" כי זה מה שמגדיר אותו. למרות שיש לי הרגשה שגם זה לא הכרחי. אני לא צריכה שום מגבלה, או לחוות מגבלה, כדי להבין מה אני. או לפחות הגעתי למסקנה הזו אחרי שחייתי את המגבלות. אולי בשביל זה הם נועדו.

להיות כאן על כדור הארץ, מחוברת לכדור הארץ. לראות את הכל באמפתיה והבנת הסבל האנושי גרמו לי להרחיב את התודעה שלי בגלגול הקצר הנוכחי שלי, מאשר כל מה שהשגתי בכל 11 הגלגולים הקודמים ביחד. אני לומדת מאחרים, מבני האדם, אני לומדת מ"נעליים שבורות". אני מרגישה את הסבל שלהם שהוא כמו שלי, כי זה שלי. אבל אני לא צריכה לחוות את זה ממקור ראשון.

* נעליים שבורות Broken Shoes הוא כינוי לבני האדם החיים בממד 3.