מדוע אנו סובלים?

March 11, 2019

לסבל יש הרבה זוויות התבוננות.

כל אחד עיצב את התסריט שלו בקפידה ומסיבות אישיות. וזה קבוע, אלא אם כן הם מחליטים לצאת מ"מצב חיים אוטומטי" כפי שרוב האנשים נמצאים בו ולהשתלט על כל מה שהם רוצים לחוות שם. וכך התסריט קופץ ל "מצב ידני".

זוהי הליבה של המסר שלי לאנשי כדור הארץ. איך להחזיר את השליטה לעצמם. אני יודעת שקל לומר מאשר לעשות, ואפילו להבין זאת. אבל לפחות הידע הזה בחוץ.

אתם יכולים לשלוט בחייכם!

אחת הסיבות לכך שאנשים חווים סבל, מגיעה כתוצאה מכך שהם לא עוקבים אחר התוכנית שלהם. הסבל הוא תוצאה של אי התאמה עם עצמם, עם רצונותיהם האמיתיים ועם הלך נפשם.

אכן, יש התקדמות רוחנית בהתנגדות. כך שאפילו לסבל יש את הצד החיובי שלו כי הוא מקדם את האדם לשנות את מה שלא בסדר ומניע אותו קדימה.

יש נשמות הנכנסות לפלנטת ארץ כדי להרגיש את ההתנגדות. במקרה כזה, ההבנה שהאדם יתגלם שם ויסבול בהכרח, נוכחת ואמיתית. אבל זו לא תוצאה הכרחית של ההימצאות שם.

סבל הוא מדריך שאומר לך שמשהו לא בסדר. בלעדיו לא הייתם יודעים שמשהו לא בסדר והתוצאה תהיה קיפאון. זה קשור גם לרמת התקדמות הנשמה. לא נותנים לך נשמה. אתה עושה את הנשמה שלך תוך כדי. אתה יצרת את הנשמה שלך, ואתה עושה את עצמך.

אנשים הנכנסים לחיים על פלנטת ארץ כדי לחוות התנגדות, עדיין זקוקים לדואליות. הם צריכים לחוות את ה"סבל" או לפחות את ההתנגדות כדי להיות מסוגלים לקבל את הניגוד הדרוש. הסבל כניגוד למה שהם רוצים.

לכן יש צורך בניגוד. לא כולם כך, אבל רוב האנשים. הם לא יעריכו לחיות בעולם נחמד ומתקדם בשלום ובשלווה, אם לא יחוו קודם כל את הקושי. זה נורא אבל נכון.

האדם נמצא תמיד בהתאמה לכל מה שהוא חווה.

האנשים במטריקס התלת-ממדי לא חיים בעולם, אלא העולם הוא תוצאה של מחשבותיהם. העולם הוא מראה מדויקת של המחשבות שלהם. מה שאתה מתמקד בו אתה מקבל. אין טוב ואין רע, זו רק הפרשנות שלך. אם אתה מתמקד במשהו מספיק, תקבל אותו.

מה שהאנשים מקבלים היא תוצאה ישירה של המחשבות שלהם. היקום, המטריקס, אינו שומע את המילים: "אני לא רוצה", "לא", "לא", "לא".

כל מה שהיקום חש הוא שאתה מתמקד במה שאתה מתמקד. כל יצור, כל אדם אחראי על עצמו. הבעיה היא שהאנשים מפגינים דברים איומים בעצמם כי הם לא יודעים איך זה עובד.

וזה קורה מכיוון שהמטריקס נפרץ על ידי השליליים, כדי לגרום לך להפגין דברים פוגעים וסבל באופן כללי. זוהי הפריצה של מטריקס התלת ממדי.

הם אנשים טובים, אבל אפילו להיות אנשים טובים, אם הם עדיין במצב הקורבן ומתמקדים בדברים הלא נכונים, אז זה מה שהם יקבלו. יש חשיבות מרבית עבורם לדעת את הדברים הללו.

הרבה אנשים לא יודעים שיש להם את הכוח לשלוט בחייהם.

זכרי, את חייבת להיות על המשמר תמיד! את חייבת תמיד להתבונן במחשבות, בתדר שלך ובתגובות שלך. אם תסתובבי, המחשבות המשתוללות ישתלטו על חייך. מה שתתמקדי בו, יהיה.

העולם החיצוני הוא השתקפות מושלמת, וחסרת פניות, של מה שאת חושבת עליו, של מה שאת מתמקדת בו. הוא לא שופט אם זה טוב או רע. זה פשוט משקף לעולם שבחוץ את כל מה שאת מתמקדת בו. לכן, אם אין דבר מלבד קושי בחייך, יהיה לך קשה להתמקד במשהו אחר כדי ליצור רווחה.

זה גם גורם לך להיכנס למצב של מנטליות של קורבן, שבו את פשוט לא יכולה לראות, להבין או להאמין שאת באמת יוצרת את המציאות שלך. יצירת מציאות משלך אינה שאלה לדיון. זה כמו כוח המשיכה. זה פשוט כך אם את אוהבת את זה או לא, אם את מבינה את זה או לא, ואם את מקבלת את זה או לא.

שאלה: אם ילד צעיר, אפילו תינוק, שעדיין לא הספיק להיות בעולם הזה כדי להתמקד בקשיים, אם הוא חווה מחלה או סבל, איך את יכולה להסביר תרחיש כזה?

-תודעת "חיים" לא מתחילה בלידה, או בהתעברות. המיקוד שיוצר את המציאות שלו, נובע מחייו והבנתו הקודמים.

גם דפוסי החשיבה של האם משפיעים על דפוסי החשיבה של הילד. אבל הטרגדיות "הבלתי מוסברות" הללו מגיעות מהמוקד המדויק של התודעה שחיה אותה.

מנקודת המבט התלת-ממדית, הילד הקטן בן השלוש שסובל מסרטן או כל דבר אחר יהיה מובן לחלוטין כטרגדיה ושהילד הוא קורבן של נסיבות ומזל רע. אבל התלת ממד לא מסביר את הקיום, הוא מוגבל ביותר. הילד שסובל מסרטן מקבל את ההשתקפות המדויקת של תשומת הלב והתודעה הממוקדת שלו שבא איתה לחיים מגלגולים קודמים.

במילים אחרות, הילד הזה התגלגל בדיוק כדי לחוות מוות מסרטן בגיל צעיר, על כל הרעיונות שהוא פיתח על סמך החוויות שעבר בחייו הקודמים והכוונה הממוקדת שהייתה לו גם במהלך שהותו באזור שבין-החיים. מיקוד הקשב של ילד, צעיר ככל שיהיה, כבר פועל מלפני הלידה ולכן הוא יוצר מציאות משלו.

שאלה: האם את מתכוונת שהנשמה רצתה לחזור ולחוות סבל? כי הכוונה בהבנה שלי היא משהו שהנשמה רוצה ומתכוונת, לא?

-הנשמה לא רוצה לחוות סבל. אבל היא רוצה את ההרחבה שהחוויות הקשות הללו יתנו לה. סבל הוא רק האינדיקטור לכך שאתה לא במסלול שלך או לא עוקב אחר הרצונות והתשוקות שלך. אבל, כמו שאמרתי קודם, את צריכה את הניגוד כדי להעריך, או כדי לחוות איך זה להיות במסלול שלך. אי אפשר להבין שמחה בלי הניגוד שלה. בשלבים גבוהים יותר את מתעלה מעל הדואליות. לכן אין צורך עוד בעצב ושמחה, כהפכים.

האדם חייב להתמקד במה שהוא רוצה, לא במה שהוא לא רוצה. אבל איך לא להתמקד במה שאתה לא רוצה, במקרה הזה, הסבל? צריך להבין שאתה חייב לקבל את הסבל ולהיכנס אליו. לאפשר את זה, ולא להתנגד לזה. אל תתנגד לזה, כי מה שאתה מתנגד לו, נמשך.

שאלה: אם יש לי כאב עצום בגלל מחלה, איך אני יכולה לאפשר זאת? או אם אני רואה את אחי מתאבד? או חיות שנטבחות בכאב?

זה תהליך. בסופו של דבר את חייבת לאפשר לרגשות שלך להיות. את לא מאפשרת לאחיך להתאבד, מה שאת מאפשרת זה את הרגשות שלך לגבי ההתאבדות שלו. את מאפשרת לרגשות חוסר האונים שלך להיות. זו דיכוטומיה.

בקושי מובן בתלת ממד, שלעתים דברים סותרים, עשויים להיות נכונים בו-זמנית.

ראי את הלידה ככניסה לרכב ואת המוות כיציאה מהרכב. כשאת נכנסת לרכב, את בפיזיות אבל עצם זה שנכנסת אליו לא משנה את מחשבותיך ואת מערכת האמונות שלך ואת כל מה שקורה לך בראש. הכניסה לרכב לא תשנה הרבה את תשומת הלב שלך.

רבים מסבירים זאת כקארמה. אני אישית חושבת שזה רק נושא של תשומת לב ומיקוד, עד כדי כך פשוט.

שאלה: למה הם מתמקדים בסבל לפני שהם מגיעים להתגשם כאן?

-כי הם סבלו לפני.

שאלה: למה הם סבלו לפני? מתי הייתה הפעם הראשונה?

-לכל אחד יהיו הסיבות שלו. ייתכן שהסבל הזה נגרר חיים אחר חיים. או חיים קודמים קשים מאוד.

או שמשהו שקרה גרם להם להפרעה פוסט טראומטית והם לא התגברו על זה. ובכל זאת, זה עדיין מה שהם הביאו על עצמם כי איכשהו הם הפכו להיות בהתאמה לתדרים של אותם האירועים. עם זאת, אירועים נוראיים ביותר כפי שניתן לראות בכותרות האדומות של העיתונים, קורים לאנשי מטריקס, ולא לאדם האמיתי.

האדם יכול להיכנס למלכודת. הוא מתגלם וחיי את חייו ואז משהו מוריד את התדר שלו, והוא הופך להיות בהתאמה למשהו לא רצוי, הגורם לו לסבל. אם הוא מתמקד בזה מספיק, הוא יקבל ממנו עוד. ואם הוא מת, ועדיין בטראומה, עם הפרעה פוסט טראומטית, הוא נושא כל זאת לגלגול הבא.

עלינו להבין שלכל אחד מאיתנו יש צורה כלשהי של הפרעות פוסט טראומטיות (Post Traumatic Stress Disorder). כולנו פגומים.

שאלה: אני מבינה. בשלב זה, ואם כבר מדברים על קארמה, יהיה חשוב להזכיר שלמרות שאנחנו גורמים לעצמנו לחזור כדי לשלם קארמה, זו בעצם האמונה שלנו (שאנחנו צריכים לשלם קארמה) שגורמת לנו לחזור. ואחת הדרכים לצאת מהמלכודת היא לסלוח לעצמך ולאחרים, נכון? אילו עוד דרכים יש אם כך לצאת ממלכודת הסבל?

-נכון! אפילו יותר חשוב מאשר לסלוח לאחרים, המפתח הוא לסלוח לעצמך. וזה קשה, אבל אם לא תסלחי לעצמך ותבקשי "לשלם" קארמה, המעגל הבלתי נגמר הזה יגרום לסבל נוסף ולמצבים איומים, כמו הילד בן השלוש עם סרטן. במילים אחרות, אף אחד אינו חף מפשע אפילו לא ילד שטרם נולד מכיוון שכולנו נושאים את הבעיות, האמונות וההפרעות הטראומטיות שלנו לחיים החדשים, כל גלגול כל פעם מחדש.

ליקום אין מושג ואין שיפוט אם מה שאת עושה הוא טוב או לא! מממד גבוה יותר, לסבול ולהיות בתדר של דברים שליליים זה רק אחד מתוך אינספור צירי הזמן שלך. זו הבחירה שלך לחיות במקום שבו את נמצאת. כל הווריאציות, החיוביות והשליליות כבר קיימות, כל מה שאת צריכה לעשות הוא להעביר את תשומת הלב שלך לכיוון החוויות שאת כן רוצה (לא להתמקד באלו שאת לא רוצה) ואת עושה זאת על ידי שינוי התדר שלך.

שאלה: כיצד אנו משנים את התדר שלנו?

-המדד או המחוון של התדר שלך הוא האושר שלך. כשאת/ה מרגיש/ה טוב לגבי משהו מסוים. למשל אם הציעו לך עסק טוב אבל "תחושת הבטן" שלך אומרת לך שזה לא מרגיש טוב, אז זה יהיה שגוי ללכת על זה, ככל שהדבר נשמע בהתחלה הגיוני.

אני מעזה לומר שהרוב האנשים ב-5D נמצאים היטב בדרכם להתעלות מעל הבעיה הזו. אבל לשלוט בזה אין שום קשר לצפיפות כלשהי. לתודעה אין גבולות. את יכולה להיות חופשיה ואת יכולה לשלוט בכל זה מכל צפיפות. הדבר היחיד שמגביל אותך הוא הרעיון שאת/ה מוגבל/ת! יהיה זה בתלת ממד, ב- 5D או בכל צפיפות אחרת, מכיוון שאין לך גבולות כי את/ה המקור עצמו! פשוטו כמשמעו אז להיות בתלת ממד זה לא תירוץ. את/ה יכול/ה להתעלות!

שאלה: אמרת שאנחנו סובלים כשאנחנו לא מיושרים עם המטרה שלנו. האם הסבל הזה יכול להיות גם פיזי? כמו לאבד את הרגליים כדי שנוכל להתמקד יותר במטרת הכתיבה שלנו?

-המוח הוא כמו קוף, תמיד מחפש משהו להתמקד בו וליצור ממנו בעיה. אישה מצאה לעצמה התאמת תדר לתאונת דרכים שבה שברה את רגלה. היא נשארה חודשים בגבס. במהלך החודשים הללו מוח הקוף שלה התמקד בבעיה ברגל ומתוך כך היא הצליחה סוף סוף להבין שהיא לא רק גוף. בזכות התאונה היא מצאה הבנה.

שאלה: אם מדברים על כאב פיזי, אני מנסה להבין את כל הסיבות מאחוריו, למה יש עדיין כל כך הרבה סבל פיזי? זאת אומרת, למה הגוף שלנו צריך לכאוב? אם זה יכאב פחות, זה עדיין יכול לשרת את מטרתו. כמות הכאב הפיזי היא עצומה. למה זה תוכנן ככה? אני מתנגדת לזה! לפני שפגשתי אותך נהגתי לומר: אני הולכת לפנות לזה שתכנן גופים אנושיים. זה מטורף כמות הכאב שהגוף הזה מסוגל להרגיש! אז למי אנחנו פונים? מי אחראי?

-רוב כאבי הגוף נחווים בתלת ממד מכיוון שהגוף אינו שלם והוא נשחק ומזדקן. ה-DNA אינו שלם ולכן אינו יכול להחלים כראוי. ב-5D עדיין יש כאב, אבל אני מאמינה שזה לא אותו דבר כמו בתלת ממד שהוא הרבה יותר צפוף. מבחינה טכנית, את אחראית על עיצוב הגוף שלך והגוף ה"אנושי"!

שאלה: מה זאת אומרת אני אחראית?

-מכיוון שאת, מנקודת המבט שלך, אם את מבינה את זה או לא, את המקור עצמו.

שאלה: כן, אבל אני מתכוונת שהיה חייב להיות גזע בורא. גזע היוצר את הביולוגיה של הישויות, או משהו כזה, שתכנן את זה. האדריכלים של כלי הרכב הגופניים.

-את תואמת תדר לגוף שלך, זו הסיבה שאת נמצאת בו. את לא יכול לשים את המקור בצד כי את המקור. הגוף שלך הוא השתקפות מושלמת של כוונת המיקוד שלך. את יצרת את זה, את עיצבת את זה. ניתן לראות זאת על ידי העובדה הפשוטה שאת נמצאת בו! היה מעצב מקורי. את המעצבת. אני רצינית לגמרי. אין אף אחד מעליך. את לא קורבן ואין כוח עליון. וכל האנשים הם בדיוק כמוך.

יש רק שמות שונים ותפקידים. אבל כל מה שיש, כולם, הם את.

שאלה: אוקי, אני לגמרי מבינה את זה, אבל ברמה אחרת שלי, מי הם היוצרים האדריכלים של הגופים? למשל, את וגם אני, שתינו המקור. אבל אתם הטייגטנים, יש לכם משימות שונות, ואני כאן, עם משימות שונות. אז, המקור דרכך או דרכי, מחולק למשימות שונות. הייתי רוצה לפגוש רובד ממני שעיצב את הגוף הפיזי כדי שאוכל לערער על מידת הכאב הפיזי. אני רוצה לזהות את החלק הזה בי שעיצב את הגוף. את יודעת מי זה באופן יותר ספציפי? כי אני צריכה לערער, לעצמי.

-לפי הרישומים ההיסטוריים, המקור הראשוני של גוף האדם מתוארך לפני ההתרחבות הגדולה מ- Vega Avalon ו- Vega Lyra. אבל הרישומים וההיסטוריה אבדו במלחמה לפני יותר ממיליון שנה. מה שאת שואלת, כולנו שואלים כאן וכולנו רוצים לדעת. אנחנו יודעים שכולנו רק ההשתקפות של עצמנו ושהגשמנו את הגופים בקיום למרות שחומר ככזה, אינו קיים וזו רק אנרגיה פוטנציאלית המוגדרת למקום זמני שנקרא "את/ה" בגלל תשומת הלב הממוקדת בתודעה שלך.

יש הרבה מה להרהר. כל כך חשוב להמשיך ולהזכיר לאנשים את הכוח היוצר שיש להם על כל דבר במציאות שלהם.