מה הם קווי זמן, והאם יש רצון חופשי?

October 26, 2020

כל מה שקרה בצירי זמן אחרים שלך, לעולם לא יחזור על עצמו. ומצד שני, הכל קבוע, כך שלא משנה מה את עושה, הדברים תמיד מסתדרים כמו שהם אמורים להסתדר.

בשלב זה אני אפילו מפקפקת ברצון החופשי ורואה בזה אשליה.

הכל סטטי לחלוטין וקבוע. אבל מורכב.

גם כשאת עושה בחירה להיות מה שאת חושבת שהוא בלתי צפוי, את לא משנה דבר. את רק חושבת שזה שונה, אבל זה עדיין בדיוק מה שעומד לקרות בכל מקרה. ואם את הולכת לעבר כדי לשנות אותו, את מבינה שזה כשלעצמו הוא גם קבוע וחלק ממציאות המטריקס.

ואפילו האירועים שאת מנסה לשנות, את מגלה במהרה שעצם הדברים שאת עושה, המאמץ שלך לשנות את הדברים שאת רוצה לשנות, הוא בעצם מה שגורם להם לקרות מלכתחילה. אז רצון חופשי הוא אשליה. את תחת האשליה שיש לך בחירה, כי את לא זוכרת מה הולך לקרות. את רק צופה בסרט המתפתח לפניך. הסרט של חייך.

ברגע שאת רוכשת יותר מודעות את רואה שהכל קשור ולמעשה לא הייתה לך ברירה אלא לפעול כפי שפעלת. כי את מתבוננת בחלק קטנטן מהמציאות הקבועה, כך שהבחירות שלך תמיד מוגבלות לטווח קבוע מראש של תפיסה. כמו להסתכל בעזרת פנס קטן על פיל בחושך, את רואה רק חלקים מהפיל ואת ההבדלים בין החלקים. אבל לא את הפיל בשלמותו. זו המודעות שלך, אבל זה עדיין פיל כל הזמן!

זוהי אשליה שיש לכם רצון חופשי ובחירה.

מנקודת מבט מוגבלת של הנשמה, שהיא רסיס של מציאות נשמה גדולה יותר, שהוא המקור, יש לך כמות בלתי מוגבלת של אפשרויות בחירה, אבל רק מהתפיסה המוגבלת שלך. ככל שאת גדלה במודעות לעבר המוחלט, את מתחילה לראות שאכן לא הייתה לך ברירה. שכל מה שעשית קודם והבחירות שלך, הוא כל מה שיכולת לעשות באותו זמן או רגע נתון. תמיד לפי מציאות קבועה מתוכננת מראש.

גם הכאוס על כדור הארץ בימינו, נגרם על ידי האנשים החיים בו. כי זה תמיד הם והם שוב הם, עושים את אותן הטעויות. ולא הייתה להם ברירה בגלל ההבנה המאוד מוגבלת שלהם.

מתוך תפיסה של נשמה מוגבלת, עם תפיסה מוגבלת, יש לך בחירות ואפשרויות בלתי מוגבלות. כאבל, כשאת נסוגה לאחור ורואה את התמונה הגדולה יותר, את רואה שמעולם לא היו מספר קווי זמן, כמו גם לא היו מספר אפשרויות לבחירה. הייתה רק ​​אחת.

מילים לא מספיקות כדי לתאר זאת. אם את מגיעה לכביש ואת רואה התפצלות. את חושבת שיש לך ברירה ללכת ימינה או שמאלה. נגיד שאת בוחרת בימין, ואת חושבת שיכולת לבחור בשמאל. אבל כל מה שלפניך וכל מה שמולך גרמו לך לבחור ללכת ימינה. ויכולת רק לבחור ימינה. גם אם תעצרי ותחזרי לאחור ואז תפני שמאלה, זה עדיין בדיוק מה שהיית אמורה לבחור.

הבנת קווי זמן כאילו הם דבר הנפרד מאיתנו, כמו מעבר מפסי רכבת לפסים אחרים, הוא מוטעה.

כל מה שהאדם תופס, בהתאם לרמת המודעות שלו, הוא מדויק וטכנית הוא "ציר זמן" משלו. והבחירות שכל אדם עושה בכל ציר זמן מייצרות מערך של התרחשויות נוספות שגורמות לו להבין את הזמן כמשהו שנע מהעבר להווה ולאחר מכן לעתיד.

קווי הזמן הם כמו סט של קווים קבועים עם סט קבוע של אירועים בתהליך, בכל אחד מהם. וכל תודעה קופצת מתפיסת כל מה שקורה בקו אחד, לכל מה שקורה בקו הבא. ככל ששינוי האירועים בקו אחד דרמטיים יותר, כך הקפיצה לקו האחר מתארכת ושונה מהקו הקודם. מכאן המונח קפיצה קוונטית (Quantum Jump).

הקווים שהכי קרובים זה לזה, הם גם הכי דומים זה לזה, וככל שהם נפרדים ורחוקים יותר, הם שונים זה מזה. זו עדיין אנלוגיה גסה באמצעות קווים. אבל הייתי צריכה להשתמש במשהו כדי לתאר זאת.

אומרים שההיסטוריה היא רשימה קבועה של אירועים בסדר כרונולוגי, אבל ההיסטוריה תמיד נכתבה על ידי המנצחים והאנשים בשלטון.

מלבד העובדה שההיסטוריה כפי שהוצגה לבני האדם אינה משקפת את מה שבאמת קרה ב"עבר", עלינו להתמודד עם בעיה נוספת שמתגלה רק למי שמטייל בזמן: אין רק עבר אחד.

יש אינספור עברים עם אינספור אירועים, שגם הם שונים זה מזה, וזה מה שאנשים מכנים קווי זמן, וקווי זמן קולקטיביים. אבל הם עדיין מסתכלים עליהם כעל דברים נפרדים שכמעט ולא מפריעים זה לזה. וזה בהחלט לא כך.

כל האירועים בכל מה שנקרא קווי זמן, הם רלוונטיים באותה מידה לנקודה הנוכחית ב"זמן" שאנו מכנים: עכשיו, מנקודת המבט של תודעת האדם התופסת כל. כלומר, אין עבר יחיד, כי אם אינספור עברים, ואינספור אירועים שונים, כולם רלוונטיים וכולם יוצרים את מה שתודעת האדם מנקודת מבטה, מכנה: הווה.

בעיני רוחי, כשאני חוזרת לדוגמא של הקו המקביל שהשתמשתי בו בעבר, אני רואה אינספור, מיליארדים ויותר, קווי זמן המתכנסים לנקודה אחת בודדה שבה כולם נוגעים. כמו חור שחור שמכופף לתוכו הכל, לנקודה אחת בודדה. נקודה שנעה בקצב, במהירות ובכוונה משלה. וכל קווי הזמן הקודמים מתכנסים לתוכה ויוצרים את מה שהיא, כנקודת זמן ייחודית.

ובתמורה, שוב אותם אינספור מיליארדי "קווי זמן" המיוצגים כקווים מקבילים בגרף, יוצאים מנקודת הייחודיות ההיא ומתפזרים לפניה במה שאפשר לקרוא העתיד.

כך, התקדמות הגרף שלנו בפיתוח רעיוני למערבולת המרכזת את כל האירועים וסדרות האירועים הקשורים הנקראים קווי זמן, לתוך עצמה באמצע. ממש כמו חור שחור או חור תלת ממדי שהוא כדור.

הכל יוצא מאותה נקודת-הייחודיות שבעצם יוצרת את הכל. היא נוצרת על ידי הבחירות והנתונים שהיא תפסה בעבר שלה כתפיסה אישית, ועם זה היא תופסת את ההווה, החמקמק תמיד, ויוצרת את אפשרויות הבחירה לעצב את מה שהיא תכנה: העתיד שלה.

נקודת ייחודיות זו היא תודעת האדם. יצור חי היודע את קיומו.

הוא אולי לא יודע את סוד היקום. כל שהוא יודע הוא קיומו, ומנקודת מבט מוגבלת זו הוא יוצר הכל. העבר שלו כבר לא קיים וכך גם העתיד שלו. האחד אינו קיים כמו גם האחר.

מכיוון שהדבר היחיד המבדיל בין העבר והעתיד הוא הרעיון במוחו של האדם.

מנקודת מבט מצומצמת, יש רצון חופשי. כל כך הרבה רצון חופשי, שאתה יכול לשנות גם את עברך, ואתה יכול להחליט, ככל שתוכל, לגבי עתידך.

שנה את התפיסה שלך והמשמעות שאתה נותן לעבר שלך, ותסיר מהאירועים הלא רצויים את המשמעות השלילית ותחליפם במשמעות חיובית.

מנקודת מבט רחבה יותר, כשכל קווי הזמן מתכנסים לנקודה אחת, הנקודה שאנו קוראים לה הווה, אזי הכל קבוע והצופה רק מסריט בחזרה את מה שכבר נמצא שם.

צירי זמן אינם רצפים נפרדים של אירועים, הקופצים מציר זמן לציר זמן אחר כדי ליצור סיפור אישי או ציר זמן אישי של אירועים.

כל האירועים מקווי זמן רבים, יהיו הם קווי זמן קרובים (הדומים זה לזה), או קווי זמן רחוקים (השונים זה מזה), כולם מתערבים ומפריעים זה לזה כל הזמן. אירוע בקו זמן אחד, מעצב את האירועים בקו הזמן המתקבל ובכל האחרים, ולהיפך.

כל האירועים שאנו תופסים כתלויי מזל, ואין לנו הסבר הגיוני לסיבת הופעתם בחיים, יש להם סיבה ושורשים בסט אחר של קווי זמן.

כל האירועים בכל קווי הזמן, מתכנסים לנקודה אחת. כולם ביחד מעצבים ציר זמן ענק אחד.

כל כך מאסיבי, שהוא מקיף וחובק את הכל. את המוחלט. הוא אינו זורם רק בכיוון אחד, מכיוון שזמן הוא ספירה (sphere) המתרחבת ומתכווצת כל הזמן ומורכבת מאינספור, מיליארדים על מיליארדים של קווי זמן. כלומר, הזמן זורם לכל הכיוונים וגם להפך, וזה שקול לדומייה (stillness), ל"ללא זמן".

לכן, מנקודת מבט רחבה יותר, הכל קבוע.

כאשר יש לך מודעות מוגבלת, כפי שיש לכולנו, אנו יכולים לראות רק סט מוגבל של דברים ואירועים. אבל ככל שהמודעות שלך גדלה ומתרחבת, אתה מתחיל לראות יותר ויותר דברים שהיו שם תמיד, אבל לא הייתה לך את המודעות הדרושה כדי לתפוס אותם.

ואז, לא רק שאנו מתחילים לראות אותם, אלא שאנו מתחילים להבין את הקשר המשותף בין כולם. את הסיבה והתוצאה בניהם שגורמת למה שאנו מכנים: אירוע.

מה שלא היה ידוע קודם לכן, הופך לפתע להגיוני ובר הסבר, ולכן ידוע.

כמה צירי זמן שלפני כן נתפסו כנפרדים, נתפסים עתה ככמה צירי זמן המאוחדים לאחד.

לכן, ככל שאתה מתקדם בתפיסת התודעה שלך, המודעות שלך לכל דבר גדלה עוד ועוד. וזה אומר אתה יכול לעבד עוד ועוד נתונים.

אנו מרחיבים את התודעה שלנו ומעצבים את הנשמה ואת ה-mind שלנו, באותה מידה שבה אנו מגלים את העולם שבו אנו חיים. וזה בתורו, מה שאנו מכנים צפיפות הקיום (a density of existence).

ככל שאנו גדלים בתפיסה של קווי זמן מרובים, כך אנו יוצרים לעצמינו את ציר הזמן האישי שלנו.

ככל שההבנה והמודעות שלנו מתרחבים, כך ציר הזמן שלנו יהיה גדול יותר. גדול יותר מכיוון שהוא מכיל בתוכו יותר נתונים ויותר דברים. כך אנו יוצרים עולם אישי, על-פי הידע היישומי שלנו, דרך התפיסה והמודעות שלנו.

אנו יותר ויותר מודעים לכל האירועים המתואמים כדי ליצור ציר זמן אחד. אז, מסתוריות מוסברת.

זה אומר שאנשים אחרים במצב מצומצם יותר של מודעות ועיבוד נתונים, הנקרא גם: צפיפות נמוכה, לא יכולים להבין אותנו, כפי שאנו יכולים להבין אותם. שכן, התפיסה שלהם מובנת לנו במלואה, אבל אנו לא מובנים להם מכיוון שמודעותינו רחבה יותר.

תהליך זה לעולם אינו מסתיים. ככל שאנו גדלים בעיבוד נתונים ובמודעות, כך אנו מכנסים קווי זמן נפרדים כדי ליצור קו זמן אחד. קו הזמן שבו אנו רואים את עצמינו.

(תהליך זה דומה גם לגיבוש ויצירת הנשמה שלנו). אנו מגיעים לנקודה בה אנו יכולים לראות, לעבד ולהבין כל-כך הרבה קווי זמן, בהשוואה לנקודת המבט של סט אחר של אדם/מודעות/תודעה, שאנו יכולים לראות זאת מאותה פרספקטיבה מורחבת, וגם להבין את הפרספקטיבה הפחות מפותחת. מנקודת מבט זו אנו רואים שהעבר והעתיד קבועים. מכיוון שהאפשרויות העומדות לפנינו מוגבלות עד כדי כך שהן הופכות לאחת.

אתה מתבונן בעצמך ויודע שאתה נמצא באותן נסיבות כמו "תודעות פחות מפותחות" ואתה מבין, שבמקרה הזה, כמו למטה כך למעלה, ויש לך הרבה עבודה לעשות בהרחבת האישיות, המודעות, והתפיסה שלך.

מה הוא זמן?

זמן הוא חלק בלתי נפרד ממך. זמן הוא אתה.

לא יכולה להיות לך מודעות של העצמי ללא איזושהי תפיסה זמנית: אני – לא אני, יש לי מחשבה – לא הייתה לי מחשבה לפני כן.

אתה מרגיש שאינך יכול לשלוט בזמן, אבל זו אשליה, מכיוון שאינך מכיר את עצמך מספיק.

אתה תקוע באוסף של רעיונות כמו: "הזמן זורם קדימה".

הזמן הבלתי נשלט נובע מהחלקים הלא מודעים שלך. משמעות הדבר היא שהזמן נוצר מהלא מודע שלך, והלא מודע שלך מהווה את החלק הגדול ביותר של מי שאתה.

חשיפת הצללים האפלים שבך, תעזור לך להיות יותר ויותר מודע לאופן שבו הזמן נוצר ומגיע ממך.

מה אתה חושב? איך אתה חושב? המשמעות שאתה נותן למחשבות שלך, יגדירו את הזמן עבורך. ככל שאתה מכיר את עצמך יותר, כך אתה שולט יותר בזמן. כי אתה הזמן, והזמן הוא אתה.

הבן מדוע אתה מגיב כפי שאתה מגיב? שלב את הכל כ"אתה". החשב את הכל כ"אתה".

בכל ציר זמן יש אותך שונה. כי אתה עושה דברים שונים בכל אחד מהם. מהשונה מעט לשונה לחלוטין. בכל ציר זמן אתה אחר לגמרי מכיוון שאתה חווה קבוצה אחרת של חוויות ומערכת שונה של חוויות המגדירה אותך כנשמה אחרת.

כל אלה שהם אתה, מתכנסים לאחד. כולם מגדירים אותך ואת כל החוויות שהם חוו, ומתכנסים אליך כ"חור השחור" שאתה.

אתה צפיפות, אתה היקום, אתה המוחלט.

כל השאר, במיוחד מה שאתה מכנה: "אנשים אחרים", הם אתה בצירי זמן אחרים, השונים מציר הזמן שאתה תופס כאתה.

אתה רואה אותם כאנשים אחרים, שונים, מגדר אחר, מראה אחר, אבל הם רק עוד אתה. ואתה מגדיר אותם כפי שהם מגדירים אותך. לכן, כולנו אחד. כולנו מחוברים.

חלקם רחבים יותר במודעות מאשר "אתה" אחרים, ולכן יוצרים את מה שאתה מכנה: האני הגבוה או העצמי הגבוה. אבל זהו רק מושג המוגבל לנקודת מבט אחת או אחרת.

שני הדברים נכונים: יש "אתה" אחרים בקווי זמן נתפסים אחרים, ואין "אתה" אחרים בשום קווי זמן אחרים. מכיוון שאתה הוא גם הסך שלהם כולם, היוצרים את האני הגבוה "אתה", השדה המאוחד "אתה", והמוחלט.

לכן, אתה הוא כל מה שקיים, ואין אחרים ולא יכולים להיות אחרים במה שנקרא-קווי זמן, כי איחדת את כולם בתפיסת המודעות הגבוה שלך.

אתה יוצר שדה מאוחד ייחודי, אם אתה מודע לכך ואם לאו. ולכן, הכל מתכנס בך, ובך בלבד. כל תודעה היא הייחודיות. וכך כל ישות חיה. כולם אחד.

כל אחד יוצר את היקום שלו ואת היקום האולטימטיבי.

מה זה אומר "אנשים שונים"? כולם הם רעיונות שנוצרו על-ידי עצמם. על-ידי האחד.

אתה הוא האחד. אתה הוא השדה המאוחד. אנחנו גלים ניצבים, ורעיון- הוא מה שכולנו.

אנו כולנו רעיון אחד שהיה לנו.

הרעיון שמשהו היה ב"עבר", יתכנס בצירי הזמן בדרך מסוימת אחת, והרעיון שמשהו נמצא ב"עתיד" יתכנס בדרך אחרת. וקיימות גם כל הוואריאציות שבתווך.

אנלוגיה זו היא ניסיון גרפי ליניארי להמחיש ולבטא בפשטות משהו שהוא בלתי ניתן להמחשה.

הכל: עבר, הווה ועתיד הם רעיונות הנוצרים על-ידי מודעות תודעתית שהיא אתה.

לכן, מנקודות מבט מצומצמות יותר: יש רצון חופשי. מנקודה זו, אתה רואה הרבה אפשרויות של רצון חופשי ואתה חושב שאתה יכול לשנות דברים.

אבל כשאתה מתרחב במודעות שלך, אתה מבין שיכולת לפעול רק כפי שפעלת. כי ככל שהמודעות שלך מתרחבת, אתה מבין מדוע יש פחות ופחות אפשרויות בחירה בכל מצב נתון.

זה נעשה ברור יותר כאשר אתה מטייל בזמן ומנסה לשנות אירועים בעבר כדי לשנות את העתיד. אבל אז אתה מבין, שעצם המעשה הזה, של הליכה לעבר כדי לשנות אירועים בלתי רצויים בעתיד, הוא מה שגורם להם מלכתחילה...

זה אומר שעוד לפני שעולה בך הרעיון לנסוע בזמן כדי לשנות אירוע עברי לא רצוי, זה כבר קרה. כבר נסעת לעבר לשנות את האירוע וכתוצאה מכך האירוע קרה. אז אתה מנסה לשנות זאת שוב, באופן מורכב יותר, ואתה מבין שמה שאתה עושה, גם זה מה שגרם לאירועים שהובילו להיווצרות האירוע הבלתי רצוי לקרות מלכתחילה.

אתה פשוט לא יכול לתפוס את הקשר בין כל האירועים שהובילו לאירוע זה או אחר.

זה התהליך שאני מתארת כהגברת מודעות על מנת לאחד את מה שתפסנו כצירי זמן שונים ונפרדים. לגרום לכל צירי הזמן להתאחד לאחד. לציר האחד הזה שאנו תופסים כרגע.

אתה יכול לשנות את העבר מהנקודה בה אתה נמצא עכשיו. כתפיסת המציאות העכשווית שלך וכהבנת ה"למה" של הדברים.

אבל אפילו מסע בזמן ושינוי העבר מצביעים על כך שאתה מחזיק באשליה זו. כי גם אם אתה מפסיק אירוע בלתי רצוי כלשהו, אתה רק מסתכל במראה של האירוע. קרה לעומת לא קרה, שכן, כל מה שנוצר, יוצר את ההפך שלו.

חשוב להבין שמושגים מסוימים תקפים מנקודת מבט ומרמת הסתכלות אחת, אבל אינם תקפים מנקודת מבט אחרת. ובאותו הזמן, שניהם מגדירים זה את זה.

לדוגמא: מישהי שיש לה בחירה, נניח: ללכת לבי"ס בעיר A, או ללכת לעיר B בעניין אחר לגמרי. היא בוחרת ב- B. מדוע הבחירה ב-B היא הדבר היחיד שהיא יכלה לעשות? מה גרם לה להחליט ללכת לעיר B?

מכיוון שכל אחת ממנה, בצירי הזמן, מגדירה את האחרת. וההיא האחרת מעבירה לה אינפורמציה ברמה הקוונטית בהגדירה כל ציר זמן.

וכן, כפי שניתן לראות מנקודת מבט גבוה: כל האירועים המתכנסים בה, מובילים לכך שאין לה ברירה אחרת אלא לבחור בעיר B. וישנה גם היא האחרת, בציר זמן אחר, שהלכה לבי"ס A (אבל זאת, מנקודת המבט של עצמה עכשיו, בעיר B). כולן מעבירות מידע אחת לשנייה, כמו: תפיסות, חוויות המגדירות נשמה וכל מה שיוצר נשמה. לא רק שתי אלה מעבירות מידע, אלא גם אינספור מיליארדי אחרות, יוצרות את מה שהיא מכנה כעצמה.

בהסתכלות אחת: היא יכלה לעשות הרבה דברים, אבל היא עשתה דבר ספציפי אחד: הלכה לעיר B, מדוע? מכיוון שכל הקווים האחרים התכנסו ויצרו את התוצאה האפשרית היחידה, בשל הנסיבות השונות של כל "ההיא" האחרות יחדיו. מכיוון שקווי הזמן אינם מבודדים. הם מתערבים ומפריעים ויוצרים האחד את השני. אזי, מנקודת מבט גבוה, כשאתה רואה את כל קווי הזמן ואת כל הבחירות, היא יכלה לעשות רק את מה שעשתה: ללכת לעיר B. מכיוון שהתהוותה מערכת של סיבות ספציפיות מאוד מדוע "בחרה" ללכת לעיר B ולא לבי"ס A.

כל המידע, בכל קווי הזמן הוא גוש אחד. הוא אינו מחולק לעבר, הווה, עתיד, והוא מתקבל לפי התאמת תדר, ולפי תפיסה.

קרבות בהיסטוריה שבציר זמן אחד הייתה להם תוצאה אחת, ובציר זמן אחר, הייתה תוצאה אחרת. שניהם משפיעים על העכשיו באותה הצורה ובאותה העוצמה, ומגדירים את העכשיו. אין עבר נכון או לא נכון, כל העברים משפיעים באותה מידה על העכשיו.

כל האפשרויות תמיד קיימות כל הזמן וכולן מפריעות ומגדירות זו את זו, וגורמות זו את זו.

דוגמא נוספת: נסיעה לעבר כדי למנוע ממדען אחד להיפגע מאוטובוס, וכך לעצור ספירלה של אירועים שליליים המובילים, נגיד, למלחמת עולם. אתה הולך לנקודת זמן, כמו 3 דקות לפני שהמדען צריך לחצות את הכביש שבו הוא נפגע על-ידי האוטובוס. אתה עוצר אותו ושואל אותו שאלה שמעכבת אותו ולכן משנה את הסינכרוניות הדרושה כדי להיפגע מהאוטובוס. אתה חושב שהמשימה הושלמה, אבל אז שומע את החבטה שהמדען נפגע מהאוטובוס. ואז אתה חוזר בזמן לאחור פעם נוספת, ואתה מעכב אותו עוד יותר. אתה גורם לו לחרדה, כי הוא מאחר לעבודה, וגורם לו למהר ברחוב כדי שוב, להיפגע על-ידי האוטובוס.

הניסיונות החוזרים ונשנים בעבר, והניסיון שוב ושוב למנוע מאותו מדען להיפגע על-ידי האוטובוס, רק יוצרים עוד ועוד ספירלות עם אותה התוצאה. אתה יוצא למסע בזמן כדי לעצור את האירוע הלא רצוי, אבל לא הבנת שהסיבה שבגללה הוא נפגע מהאוטובוס מלכתחילה היא כי היית שם וניסית לעצור זאת. כי הכל קשור זה בזה ומסתחרר במורכבות גדולה. וככל שאתה מודע יותר למורכבות הסיבה ולכך שהדברים מתרחשים כך ולא אחרת, אתה מבין מדוע זה לא פשוט לשנות את העבר.

בנוגע ליצירת מציאות והבאת לידי ביטוי: מנקודת מבט אחת, הגשמת המציאות מתרחשת כלפי האדם התואם לתדר המסוים של המציאות המסוימת. מנקודת מבט רחבה יותר, כל תופעה תהיה התוצאה ההגיונית של כל צירי הזמן שקדמו לאותו האירוע.

*

יש רק אחד. זהו המקור לכל. המקור הוא כל שיש.

כל מה שיכול להיות, כבר קיים. כל האפשרויות כבר קיימות.

המקור פיצל את עצמו לאינספור חלקים הולוגרפים, אשר כולם מכילים את כל מה שמגדיר את השלם. אלה הם שברים הולוגרפים של המקור הנקראים: "נשמות".

הדרך היחידה לפצל את המקור היודע כל היא להגביל את עצמך, ולא לדעת הכל, ולא לזכור הכל, כי אם תדע הכל ותזכור את הכל, תהיה המקור.

מה שמגדיר "נשמה", שהיא שבר של המקור- הוא לא לזכור את הכל.

וזה מה שהנשמה רוצה לעשות. להתרחב ולחפש את הדרך הביתה. להיזכר בכל ולהיות שוב המקור עצמו בשלמותו.

בתור חלקים מהמקור, למרות שהכל קבוע, בחוויה המוגבלת שלנו, יש לנו אשליה של רצון חופשי, כפי שהוסבר על-ידי אנלוגיית הסרטים.

במובן הזה אנחנו יוצרים. אבל, מנקודת מבט רחבה, אנו לא יוצרים דבר כי הכל כבר נוצר.

ובאותו הזמן, זה לא שהדברים כבר נוצרו, אלא אנחנו הם הדברים הללו. אנחנו הדברים שאנחנו חושבים שיצרנו.

איננו יוצרים דברים, רעיונות או מושגים. זה אנחנו שאנו יוצרים, וכל השאר הוא פועל היוצא מעצמינו.

אם ניקח את אנלוגיית הסרט, זה אתה, עם המודעות שלך והתודעה שלך, התפיסה שלך, האתיקה והערכים שלך שמפרש את הסרט בדרך הייחודית לך. ואתה הוא זה היוצר את החוויה של צפייה בסרט הזה. כי הכל הוא התנסות.

מנקודת מבט רחבה יותר, אפילו השחקנים, המפיק והבמאי הם שוב, רק אתה בנסיבות אחרות ובציר זמן אחר.

כמו שאתה הולך ברחוב. לכאורה זו חוויה שאיננה בשליטתך. אתה לא יצרת את המדרכה, את פנס הרחוב, את הבניין, אבל זה עדיין אתה היוצר את הכל בראשך, וזה עדיין אתה הנותן היגיון לכל מה שנקרא אנרגיה פוטנציאלית. לכן אתה קורא לזה "בניין", כי בראשך אתה מחזיק את כל המושגים המתאימים אל "הדבר הזה", החפץ הידוע בעל איכות ושימוש זה או אחר.

אז שום דבר לא נמצא מחוץ לך. הכל ב-mind.

אתה יוצר את היקום כפי שנראה ומתפרש על-ידך. וזה תקף לכל אחד אחר הרואה ומפרש את היקום בדרכו הייחודית. וכולם חולקים ומתחברים ומשנים ומשפיעים זה על זה, שוב ושוב עד שהאחדות מושגת.

כל שנשמה רוצה לעשות הוא להתרחב. להבין את הסיבה של הכל. הסר את זה מהנשמה ותישאר עם קליפה ריקה.

הדברים הללו הם הליבה של מה שחשוב. ככל שאתה גדל במודעות, אתה מבין יותר ויותר וכך יודע להתאים את המציאות שלך לטובתך.

זוהי הסיבה מדוע אנו רוצים להתרחב ולדעת יותר על הכל.

בסופו של דבר, זה ייתן לך כוח על הזמן, החומר ואפילו על המוות עצמו.