על מנגנון גלגול הנשמות ולולאת נשמה

Soul Looping

8 במאי 2021

למרות שקיימות ראיות רבות, אנשים יודעים על גלגול נשמות, אבל לחלקם זה נתפס כמשהו לא מקובל ולא אפשרי, בגלל מניפולציה של דתות מבוססות.

הכנסייה הקתולית קיבלה גלגול נשמות עד לשנת 850 לספירה בערך, אבל הסירה זאת כשעובדים פיאודליים התאבדו בהמוניהם בגלל הניצול הנורא שהם סבלו בידי אדוני הכנסייה הקתולית באיטליה.

יש סיבה עמוקה נוספת לכך שהכנסייה הקתולית נאלצה להסיר את גלגול הנשמות המקובל שלה כעובדה. גלגול נשמות כשלעצמו הביס רבים ממושגי המפתח שנכפו על ידי הכנסייה הקתולית כחלק ממשנתם, כגון שהנשמה צריכה להתנהג בצורה מסוימת ועל פי הכללים שלהם לאורך כל חייה, כדי להיות זכאית לגן עדן או לחילופין, לעמוד בפני קללה בגיהינום.

יש עדויות בדמות ילדים קטנים, שזוכרים את חייהם הקודמים באופן כזה שאפשר אפילו לחקור ולאשש זאת. היות שלילדים אין מקור אחר ממנו יוכלו לקבל את המושגים האלה, ואין להם את הנתונים או הידע לדעת פרטים של אנשים אחרים וחייהם כדי להיות מסוגלים לזייף זכירה.

אז המושג של גלגול נשמות מובן למדי על ידי אנשים רבים על פני כדור הארץ, כמו נשמה המשתמשת בגוף ואחרי המוות נכנסת לגוף אחר, לחוויה נוספת. עם ניגוד רב בין החיים הללו, כמו למשל בנשמה אחת, שהייתה אישה שחורה פעילה נגד אנשים לבנים, ואז מתה בשריפה והתגלגלה לילד לבן (דוגמה אמיתית).

אז לבני האדם יש קצת ידע על גלגול נשמות, המגיע בעיקר מהמזרח הרחוק, שם הוא מקובל בין היתר בבודהיזם ובהינדואיזם. כולם עם מושגים דומים כמו גלגל סמסרה וגלגול חוזר כוחני של ישויות אסטרליות, והכל מבוסס על מושגי קארמה.

גזעים רבים מאזורים שונים, כמו הליריאנים (Lyrians), הנקראים גם בני-אדם כוכבים (Stellar Humans), זוכרים בבירור ובפירוט כל חייהם כמה וכמה גלגולי עבר, ולא רק את העבר המיידי הקרוב. לכן קל להם יותר ללמוד את הדפוסים של הנשמה, כמו למשל שלנשמה יש את הנטייה להתגלם מחדש באותה משפחה, ופעמים רבות נשמה מתגלגלת להיות הנכד או הבן (של עצמה) בעקבות דפוס נשמתי חוזר או בגלל היקשרות.

מה שגזעי כוכבים אחרים למדו להבין על גלגול נשמות הוא שנשמות נוטות לחזור על דפוסים ישנים כמו היקשרות להיות אנשים מסוימים שהם כבר היו.

מושג חשוב נוסף כאן הוא, שמנקודת המבט של החיים שלאחר המוות אין זמן, ולכן נשמה לא תתגלגל מחדש בצורה ליניארית, או לא בהכרח. מנקודת המבט של נשמה מסוימת שמתגלגלת מחדש, אפשר לקיים חיים במאה ה-21 ואז להתגלגל לאדם אחר בימי הביניים, שכן הכל קורה עכשיו.

לפי הבנה זו, אפשר שהאדם יחזור לא רק על חיים בתקופה קודמת, אלא יחזור על אותם חיים שכבר חווה. וזה קורה גם בגלל היקשרויות רבות שאנשים מפתחים במהלך חייהם ואיתם הרעיון של השארת דברים רבים לא גמורים. לחזור להיות אותה דמות שהיינו, עם אותו הסיפור, כדי ש"הפעם, נעשה את זה טוב יותר".

גלגול הנשמות נעשה באמצעות התאמת תדר לגוף המסוים, וחוויות חיים הקשורות לגוף המסוים הזה.

לנשמה יש חיים, ואז היא מתגלגלת כמעט תמיד לתוך חיים אחרים הקשורים לחיים הראשונים, ואז לתוך עוד משך חיים שלישי, ואז היא יכולה להתגלגל בחזרה לתוך החיים הראשונים כדי לחוות אותם שוב, הכל לפי נטיית הנשמה המסוימת. עם כל מספר נתון של טווחי חיים ביניהם.

הכוח המניע העיקרי הגורם לכך הוא התאמת תדרים. במקרה זה, נשמה המתאימה מבחינת תדר לחיים הקודמים שהיא חווה עתה שוב. זה נגרם מתבניות מחשבה בצורת היקשרות, כמו בסוגיות בלתי פתורות מכל הסוגים.

מה בדיוק מגדיר נשמה ככזו? היות שהנשמה היא המקור עצמו, הנחשבת לרסיס הולוגרפי של המקור, של המוחלט, של הכל. הולוגרפי, כמו בגרסה קטנה יותר של השלם, אבל זה השומר גם על כל המאפיינים של המקור. אם למשהו יש את כל המאפיינים של האחר, בצורה שווה כפי שקורה כאן, אז זה יכול להיות רק יותר מאותו הדבר. לכן המקור הוא הנשמה והנשמה היא המקור. הרעיון שיש הרבה נשמות ורק מקור אחד, מבחינתי לא נכון.

עבורי, נשמה איננה אלא נקודת -מבט של המקור עצמו, רעיון שהיא מחזיקה במוחה, המוגדר על ידי גבול מכל סוג שהוא, והגבול הזה הוא המושג ב"מוחו של המקור!" אבל מה הוא הרעיון הזה? זהו טווח הזיכרון שיש לכל נשמה נתונה, שמגדיר אותה כדבר אחד ולא אחר, "נשמה" אחת מסוימת ולא אחרת, המוליד את מושג הדואליות. דבר אחד ולא אחר.

כמונח כללי להבנת המחשבה שלי, אני לא רואה רב-יקומים, אני לא רואה הרבה מקומות ואני לא רואה צפיפויות, אני מבינה אותם רק כרעיונות וכמושגים שאחרים מחזיקים כמציאות וכתוצאה של מערכת מוגדרת של הסכמים, המגדירים מערכת אמונות.

כל מה שאני רואה הוא את השלם, המקור, ואינסוף רעיונות כדי לחוות את עצמו.

לכן, אני רואה בנשמה אחת את המוחלט, את המקור עצמו. ויש רק נשמה אחת, שיש לה רק חוויה זמנית המוגדרת על ידי הרעיונות שלה, ותוצאות ההשלכות של הרעיונות האלה. חוויה זמנית המביאה אחריה שוב רעיונות. והמושגים הבסיסיים האלה הם אלה שיוצרים נקודת תשומת לב נוספת, שאנו קוראים לה "נשמה". אז לפי התפיסה של כל נשמה נתונה, יש הרבה נשמות, וכל מה שהיא רואה במציאות הן השתקפויות של עצמה ב"אנשים" אחרים. כלומר, כולם הם היבטים של עצמה. נקודות אחרות בציר הזמן שלה. או רצף אירועים שהיא חוותה בעבר מנקודת המבט שלה.

אין זמן, אלא כתוצאה מחוויה של מישהו שמחזיק ברעיון או מושג. לכן "זמן" הוא תוצר של תודעה.

נשמות אחרות, אנשים אחרים, אינם אלא אותה נשמה בעלת נקודות מבט שונות. נשמה אחת - רעיונות רבים. והיא משתקפת במקביל כ"אנשים אחרים". בהסתכלות על ההתגשמויות שלה כ"אנשים אחרים" המתרחשים כולם בבת אחת.

היבטים של אנשים אחרים שהנשמה דוחה, כמו באנשים שאנו לא אוהבים, הם רק השתקפויות של עצמנו, של מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו, השתקפויות של הצללים שלנו. דברים שחיינו בעבר, מנקודת המבט שלנו, שמזכירים לנו את מה שלא אהבנו בעצמינו ואנחנו רוצים לשכוח, או לדחות בעצמנו, רק כדי שיהיו מוסתרים עמוק בתוך תת-המודע שלנו.

וגם דברים שאהבנו בגלגולים אחרים, לכן אנחנו אוהבים אנשים מסוימים, חלקם יותר מהאחרים. וזה גם יוצר היקשרויות לדברים שאנחנו זוכרים שהשארנו לא פתורים, בין אם זה מודע או לא.

אם היקשרות כזו היא חזקה מספיק, אולי נפתח כמיהה כדי לרצות לקפוץ חזרה לתוך חיים כאלה או אחרים שיש בזיכרוננו. זה נובע מהמחשבות שלנו שמגדירות את התדר שלנו, והתדר הוא הכל! היות והתדרים התואמים הללו נוטים להיות יותר מאותו הדבר. הנשמה הזו עם תדר מחשבה תואם, תתאים להיות עוד מאותו הדבר. כלומר, חזרה לאותו גלגול ספציפי שגורם להיצמדות ולנוסטלגיה של הנשמה.

נשמות יכולות לבחור להיות אנשים אחרים, ואחר כך אחרים, ואז לחזור לחיים קודמים מסוימים שלהן, ואם הדפוס שגרם להיקשרות ולנוסטלגיה לא נפתר, יש להן נטייה ברורה לחזור על קבוצת חיים שלמה, שוב ושוב. בהיותם אותם אנשים, אחד אחרי השני, ובחזרה לנקודת ההתחלה. זה נקרא לולאת נשמה (Soul Looping).

אנשים רבים הם אותה הנשמה. רק שונים זה מזה כ"אנשים אחרים" לפי נקודת תשומת הלב הנוכחית שאותה נשמה מחזיקה כתוצאה מרעיונותיה שלה. והיא תחומה על ידי הקשר נתון של טווח זיכרון שכל אחד מהם מחזיק.

לולאת הנשמה היא לא דבר חיובי או שלילי, זה רק חלק מהאופן שבו המערכת כולה פועלת. אם זה חיובי או שלילי יהיה תלוי בחוויה של האדם במהלך הלולאה. אם זה הופך להיות אובססיבי, כמו שזה קורה לעתים קרובות -זה יכול להיות שלילי, אבל הנשמה או האדם בלופ הם היחידים שיכולים לומר אם החוויה משרתת אותם או לא. מכיוון שרבים מפתחים מספיק מודעות לגבי הלופ כדי להבין שהוא לא טוב, וזה מרגיש כמו במלכודת שרוצים לצאת ממנה אבל לא יודעים איך.

מצד שני, גלגול אחד או סט של גלגולים עשויים להיות כל כך מספקים לנשמה, שהיא תרצה לחזור עליו, או עליהם, כדי ליהנות שוב, אולי בווריאציות שונות ושיפורים. במקרה כזה זה מועיל.

התחושה של להיות לכודים על פני כדור הארץ, כפי שאנשים רבים חשים, שהם כמו ממוחזרים שוב ושוב בגלגל הסמסרה, כפי שהם קוראים לזה, זוהי לולאת נשמה (soul loop).

ומכיוון שהם כל כך מתוכנתים בחשיבתם, הם יוצרים לעצמם מציאות שבה הם "נאלצים" שוב ושוב להיכנס למעגל גלגול הנשמות.

ישנן סיבות רבות מדוע נשמה נכנסת למלכודת המורחבת הזו. מה שמגדיר האם מחזור חיים הוא חיובי או שלילי היא החוויה בו. אם לכולם הייתה אותה החוויה, לא היו לעולם "אנשים שונים".

החוויות של סדרת חיים כמו מא' לב' ולג' עשויות להיות שזורות זו בזו בסיבה ותוצאה בתוך עלילת החוויה ועלילת החיים. כמו ש-A הוא הבן או הבת של C. אז, הנשמה הולכת מ-A, ואז ל-B, ואז ל-C, ואז חזרה ל-A. מריה יולדת את גילברט, ואז גילברט מת והוא נולד כסוזן, וכאשר סוזן יולדת, זאת ילדה קטנה בשם מריה.

או חוויות של סדרת חיים מ-A ל-B ל-C ל-D ל-E ל-F וחזרה ל-A. הסיבה שאחד הוא קודם, עשויה לגרום לאחר להיות בעתיד, מקרה נוסף של "זמן הפוך".

למרות שבמציאות אין זמן. זהו המנגנון של התרחשות לולאת נשמה. מכיוון שתדר הנשמה ומחשבותיה הם שיקבעו היכן הנשמה תתגלגל מחדש, ולא רצף ליניארי בזמן, כפי שהוא נתפס על פני כדור הארץ.

דוגמה נוספת: לג'וליה אורטיז מניקרגואה אין ילדים. היא מתה בגיל 23, אבל מכל סיבה שהיא, היא רוצה להיות גבר בפעם הבאה. אז היא נולדה לתוך ניקולס רובינסון מדטרויט מישיגן. הוא חי באושר ללא ילדים במשך 55 שנים עד שהוא נפגע מאוטובוס. ואז הוא מרגיש שהוא לא עשה דברים כמו שצריך עם ג'וליה, כי היא מתה צעירה מדי, אז הוא חוזר אליה, להיות היא, לעשות דברים כמו שצריך בפעם הבאה. כי מרמת החיים שאחרי, אתה זוכר חלק מהחיים הקודמים ומה השתבש בהם. אבל זה מאוד מסובך, ואני מפשטת כאן את הדברים.

כדי להבין אותי ואת מה שאני אומרת, עליך לחשוב בלי זמן. שכל מה שקורה, קורה בבת אחת, ויש רק התקדמות זמנית במרחב החיים כמו למשל, אותן 55 שנים שניקולאס חי, או התפיסה מנקודת המבט של אותה נשמה של חיים אחד אחרי השני, ברצף שכרוך בזמן. אל תנסי להסביר דברים תוך שימוש בזמן כקבוע או כהתייחסות כי זה לעולם לא יתאים.

אם מדברים על לולאת נשמה, אני לא אוהבת את המילה "נשמה", כי היא מעבירה מושג טעון. אני משתמשת בזה רק כי יש לי מעט מילים שאני יכולה להשתמש בהן. אז כן, זה גורם לבלבול. זה אפילו לא "דבר". לא משהו שניתן להגדיר כמשהו תחום.

אין לי מילה לתאר את המונח "נשמה", אבל אולי המשפט כמו: "נקודת תשומת הלב של התודעה המוחזקת יחד על-ידי היקשרות לרעיונות, ומוגדרת על ידי אורך זיכרון." ואפילו זה לא מספיק.

"נשמה" היא המקור. כולה. כל מה שקיים ואי פעם יהיה קיים ותמיד יתקיים בבת אחת במרחב שמעבר לזמן ומעבר למרחקים. זה בלתי ניתן להגדרה. בלתי נתפס. בהשפעת הרעיונות שלה היא מציבה גבולות מושגיים, ואת הגבולות הללו שהם שרירותיים אשר מגדירים נשמה אחת על פני האחרת.

זה אפילו לא דבר, לא משהו שניתן למדידה או להכלה. הייתי אומרת שזה המקור עצמו מסתכל דרך טווחים שונים של תפיסת עצמו, מה שאפשר לכנות כחוויה מדידה, מ"כאן לשם". המזוהה כ"חלק מהמקור" על ידי זיכרונותיו.

למקור אין דואליות. כאשר הדואליות המיידית מתרחשת, ונוצר דבר אחד ולא אחר, אז נוצרת נשמה.

בלי הגבולות המושגיים, היא לא תוכל לקרוא לעצמה נשמה.

בלי המושגים האלה שהיא מחזיקה על עצמה, היא לא תוכל להחזיק את המושג מריה ואת המושג ניקולס. אבל מריה וניקולס הם רק רעיונות. אווטרים מדומים.

המקור "מקפיץ" את תשומת הלב שלו מנקודת תשומת לב אחת בתוך עצמו לאחרת, בהתבסס על אותם רעיונות וגבולות רעיוניים, וזה ייקרא: נשמה מתגלגלת. אבל אין שום "ישות" ספציפית - כמו נשמה שקופצת מכאן לשם. זו היא רק תשומת הלב של המקור שמשתנה, בהתבסס על רעיונות פנימיים שהיא יוצרת.

זהו המקור החושב בדרכו. לא משהו שקופץ מגוף לגוף. זה דומה לכתיבת רומן. הסופר כל כך אוהב דמות מסוימת, והוא משתמש בה ברומן הבא שהוא כותב, כי הוא מחובר ליצירה שלו, לדמות הבדיונית שהוא אוהב, והוא רוצה לתת לה יותר חיים , עם תפקיד נוסף בעלילה הבאה שלו.

ובגלל שאתם כל כך חזקים ולא מוגבלים לדמות אחת. ואין מרחב וזמן. אתם משחקים באלפי הדמויות האלה בבת אחת! כולם הם אתה! אין אף אחד בחוץ מלבדך!

הזמן תקף רק במהלך מסגרת ההתייחסות של דמות כזו או אחרת, בהיותו חלק מהמושג ולא כמשהו חיצוני. אתה המקור, אתה בלבד, בגלל זה אתה מרכיב דמויות בדיוניות שמשקפות רק את עצמך!

ללא מושג הזמן, וללא רצף, לא הייתה דמות! לא דמות, לא אישיות, ולא תכונה. אבל הרצף מוגבל לתפיסת הדמות.

למחשבה צריכה להיות צורה כלשהי של התממשות או הגשמה זמנית, אחרת לא תחשב כמחשבה. אני מתכוונת לעובדה הפשוטה שהתודעה הקיימת צריכה לייצר זמן כתוצר לוואי, מחוסר מילה טובה יותר. אם הכל היה נעצר, אז לא הייתה יכולה להיות מחשבה. אבל לא בתור תודעה שהיא תוצר של זמן, להיפך, התודעה חיה ומודעת לעצמה, וזה שזור בזמן עצמו, כמעט כאילו היה זה עוד היבט בלתי נפרד של התודעה עצמה.

מה הוליד רעיונות? עצם העובדה שיש מודעות. רעיונות הם עוד היבט בלתי נמנע של התודעה. אבל זה כמעט בלתי אפשרי להסביר למה. זה כל כך גדול, כל כך הוד, שפשוט בלתי אפשרי להמשיג בכל רמה, שהיא לא המקור עצמו.

זו בדיוק הנקודה שבה האמרה הבודהיסטית הישנה אומרת: "עין לא יכולה לראות את עצמה, סכין לא יכול לחתוך את עצמה". אנחנו לא יכולים להבין את המקור ומדוע רעיונות ומחשבות נולדו? מדוע התודעה היא כזו? כי זה בדיוק מה שאנחנו. אנחנו ההיבט הנצחי הבלתי נתפס של המקור, כל כך מורחב, כל כך בלתי נתפס עד שאי אפשר להגדירו. והוא מנסה להבין את קיומו שלו.

זוהי הסיבה לדעתי, שהתעוררו מחשבות. ומחשבה היא נקודת תשומת לב. משהו שהומשג כלא מקור, בהיותו מקור גם כן, באופן בלתי נמנע. אבל משחק לא להיות כדי להבין את עצמו. כמו עין שיודעת שלא תוכל לראות את עצמה, ומקבלת את המגבלה שלה בתוך חוסר הגבולות שלה.

אלו השאלות שאיננו יכולים לענות עליהן. כל הנאמר הוא המקור. הכל תקף כמקור, אך זה לא אפשרי לתאר את השלם בשלמות.

המקור משחק לא להיות המקור כדי להבין את עצמו, כי הוא מבין שהעין לא יכולה לראות את עצמה, אז הוא מחפש משהו שהוא לא עין, לא מקור, כדי לראות את עצמו. אפילו בצורה מוגבלת, כמו ללכת להביא מראה.

העין לא מסתכלת על עצמה, היא רק משלה את עצמה שכן. ההשתקפות היא רק השתקפות, לא העין עצמה. דומה, אבל אף פעם לא אותו הדבר.

כניסיון להבין את עצמו עם הרעיון הפשוט של "אני" לעומת "לא אני", נוצרת דואליות, אבל שוב אשליה, כי הכל זה אתה. הכל הוא המקור.

איך המקור יכול בכלל להתקיים, אפילו להיות מודע לעצמו, ללא דואליות?! הוא לא יכול. לכן, הדואליות קשורה ישירות לתודעה היודעת את עצמה. כמו הזמן. ובסופו של דבר הכל הוא המקור.

דואליות וזמן נחשבים לדברים נפרדים לתודעה, כאשר הם בלתי נפרדים. הם רק "משהו אחר", כמחשבה בתוך התודעה עצמה.

כל מה שאת יודעת וכל מה שלמדת בכל הגלגולים הקודמים שלך מרכיב אותך היום, והוא הבסיס של מי שאת: דמות המשחקת "אנושית".

אנחנו לא באמת הולכים לאורך חיינו, או לאורך החיים הקודמים שלנו ו"לומדים" דברים כדי להרחיב את התודעה שלנו. אנחנו בעצם הולכים ונזכרים מי אנחנו ומי היינו תמיד. מכיוון שאין זמן והכל כבר קיים, אנחנו רק משחקים "שוכחים" כדי להיות מסוגלים להיזכר ולפרש את עצמנו.

מנקודת מבט גבוהה זהו משחק וטריק של המקור כדי להכיר את עצמו, וכתוצר פשוט של חשיבה ושל מודעות. הכל כבר קיים. אבל שוב, בפרספקטיבה מנקודת מבט אישית, ברמת הקרקע, את לומדת ואת מתרחבת. זהו רק ניסוח. השאלה מאיזו נקודת מבט את מסתכלת על זה! זה יכול לגרום לבלבול, כי אני משנה נקודות מבט כל הזמן. ואני משלבת את נקודות המבט יחדיו.

מילים אחרונות על לולאת נשמה: זוהי עובדה בלתי נמנעת של מחזור גלגול נשמות. לא חריגה חד פעמית או נדירה. זהו חלק מהיווצרות התודעה כ"נשמה" ללכת להתנסות לא רק בפרספקטיבות אינסופיות של עצמה, המשתקפות כגלגולים, אלא גם כווריאציות עם תוצאות מעניינות בתוך אותם הגלגולים.

כולנו תוהים מה היה קורה אילו היינו עושים בחירות אחרות. אם אתה קשור מספיק לבחירות האחרות האלה (כמו כמעט כולם), אזי אתה נוטה לחזור על אותם חיים שוב ושוב, או לשלב את החוויה של חיים שונים אך מחוברים, כדי לחוות פרספקטיבה רחבה יותר של האופן שבו הם משפיעים זה על זה. לדעת מנקודת מבט גבוהה יותר, מהחיים שלאחר המוות, שהסיבה שבגללה בחרת בחירה ספציפית שהיית רוצה לשנות, נמצאת בחיים אחרים.

אז אתה הולך לשם, חי את זה שוב כדי לשנות את הסיבה כך שבסופו של דבר זה ישפיע על הבחירה שאתה רוצה, ותוכל לקחת את הבחירה האחרת שהיא זו שאתה באמת רוצה לחוות כגרסה שונה. וזה הולך ונהיה גדול יותר עם אותה הדינמיקה: לולאות גדולות יותר, מנקודות תשומת-לב מורחבות יותר.

אין גבולות למה שהנשמה או המקור יכולים לעשות. כל מה שצריך לעשות זה לחשוב על זה עם מספיק התלהבות.